יקסבוקטיו לאכימ תאמ "ובייבול ףוח" לע תרוקיב – "רכז ןיממ תוינלופ תודוד"
דודות פולניות ממין זכר
סופר פולני צעיר זורק לנו בפרצוף פולין אחרת: שובבה, דינאמית ויצרית, או בקיצור - אנושית להחריד
מאת יוסי אבני לוי
חוף לובייבו, מאת מיכאל ויטקובסקי, תירגם מפולנית עילי הלפרן, הוצאת שוקן, 307 עמודים מה חולף במוחנו כשאנחנו שומעים את המלה "פולנים?" הרוב יאמרו, מן הסתם: גדרי תיל מתוחים עד יער קודר, שדות שלג עגומים, נופי סיוט טבולים בקסת של יגון. אחרים יאמרו, דודה דאגנית טובלת עוגיות בתה. יהיו כאלה שייזכרו בכמה בדיחות עתיקות יומין. בעיניו של הישראלי המצוי, פולין - מדינה מרכז אירופית ענקית ומרתקת בת 312 אלף קמ"ר וכמעט 40 מיליון תושבים - איננה יישות תרבותית ופוליטית בעלת קיום משלה, אלא אלבום זוועות יהודי אינטימי, ספוג קטורת מסולסלת של פולחן מוות. פולין "שלנו" עוקפת את פולין "שלהם" ובמידה רבה מתעלמת ממנה. עליצות? שמחה? מדרונות פורחים באביב? נהרות שוצפים? סקס בריא, בוטה, מלוכלך? מציצות בבית שימוש מזוהם מאחורי תחנת רכבת? נו באמת. כל אלו קיימים בכל מקום בעולם, לבד מפולין. מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת, הטריטוריה הפולנית נטועה במפה שלנו בין קואורדינטות מטאפיסיות של נהי ושל קינה. ספרו המפתיע והמטריד כאחד של מיכאל (מיהאו, בהגייה הפולנית) ויטקובסקי הוא אבן חדה שמושלכת אל זגוגית הסטיריאוטיפים שלנו על פולין ועל פולנים, ומנפצת אותה ברעש גדול. אין פלא שגם בפולין קמו לספר מקטרגים גדולים, שהאשימו אותו בביזוי שמה הטוב של המדינה. "רק בקבר יהיה לנו טוב", כעסו עליו. משום שבתערובת אקזוטית של שובבות מנוונת, הומור גרוטסקי מושחז, רגישות ספרותית ובוטות מינית נפלאה ומזוהמת, מגיש הסופר הפולני הצעיר, יליד ורוצלאב, פולין אחרת לגמרי: שובבה, דינאמית ויצרית, או בקיצור - אנושית להחריד. המסגרת הסיפורית רופפת ואיננה אחידה מבחינת העיצוב הספרותי: כמו בובות תלויות על חוט קושר ויטקובסקי זה לזה פנתיאון ציורי של דמויות עלובות חיים, מצחיקות, קמצניות ומלאות כמיהה. אבל הגיבורים הנפלאים של ויטקובסקי אינן הדודות הפולניות המוכרות לכולנו, אלו שיושבות בבית קפה מוצל בבן-יהודה וכמהות זו אל צרותיה ומחלותיה של זו. אמנם יש בדמויות הפוסעות על "חוף לובייבו" לא מעט מהקוקטייל הפולני המוכר לנו
לעייפה, אבל איזה הבדל! איזו עליצות דקדנטית מקסימה! איזו אנרגיה חייתית רקבובית!
גיבוריו הפטפטניים להחריד של ויטוקובסקי כמהים אל משאת נפש אחרת לגמרי: אל אברו הבריא והעבה של המוזי'ק האינסופי, אותו טיפוס גברי סטרייטי, נאה, קשוח ועילג ("פרצוף אדום, מותניים עצומי היקף, גרעפס של בירה"), שאשתו אינה מענגת אותו בלשונה, והוא מדלג איפוא בחשכת הליל אל ה"משמר", מקום מפגש בשולי הפארק העירוני, שם יעוטו עליו יצורי הלילה שוויטקובסקי כה מיטיב לתאר: פטריציה, לוקרציה וחברותיהן - גברים עניים בגיל העמידה, שעל אף הכרס המשתפלת מתחזים לנשים חינניות ואורבים למוז'יקים שיכורים או מיוחמים בתחנות רכבת, בשירותים ציבוריים ובמשעולים החשוכים של הגן.
בערגה של ממש הן נזכרות בימי הזוהר שלהם דווקא בפולין הקומוניסטית השמרנית והעריצה של שנות השבעים, כשהיו מתגנבות בלילות אל הקסרקטין הצבאי הסובייטי ברחוב קושארובה שבעיבורי ורוצלאב, מציעות לחיילים חוברות פורנו פרימיטיוויות, וכשהעלמים הגירו ריר היו המופקרות פורמות את כפתורי בושתם, ומביאים חיש קל את שני העמים לכלל אחווה סוציאליסטית מענגת במיוחד. תיאורי המשגלים עם החיילים הרוסיים הם עסיסיים וצבעוניים במיוחד, לחדוותם של חובבי הז'אנר, שרכשו את הספר במספרים עצומים (מעל 150 אלף עותקים עד כה) ולחרדתם של קוראים שמרניים, שאינם יודעים מה מצפה להם.
בחמלה עצומה, בכשרון תיאורי ובעיקר באהבה מתאר ויטקובסקי את עלובי החיים של ורוצלאב ושל ורשה: את הדוכסית המתה שרוחה מרחפת על הגנים הליליים, את הרוקחת, את ג'סיקה הסניטרית, את טולה הקמצנית מפוזנאן, הצוענייה הרצחנית ועוד. פולין נפרשת בספר הגדוש והכן הזה במלוא אנושיותה הארצית, על יופיה ועל עליבותה. שמרנות קתולית לצד דקדנטיות מינית של ביבים. בדידותם הנוגעת ללב של ה"פנסיונריות" המרושעות לעתים, הקמצניות והרכלניות, שחלקן שולחות ידן בגניבה ובזנות בנוסח ז'ן ז'נה - אבל כולן מורעבות תדיר למין מזדמן, נהדר, חסר פנים, ואולי גם למעט לאהבה. ויטקובסקי מתאר היטב את אלימותם המפוחדת של גברים גסים, נהגי משאיות או סתם פרחחים, שלא בחלו ברצח אכזרי במיוחד של אחד מהמפתים-הקורבנות האומללים, באמצעות - קחו נשימה עמוקה - מייבש שיער שנתחב לפי הטבעת.
האוחצ'ות הפולניות של שנות השבעים ספוגות סקרנות אל העולם הגדול שמעבר לגבול ("הטורקים תמיד רוצים לזיין!") ואינם מסתירות אנטישמיות חבויה ("לא נראה לכם שהוא קצת עוילם גוילם?" היתה אומרת "הדודה הקטנה" גברת יולה על כל מי ש"הריח כמו יהודי"). הן מגלות משיכה סכיזופרנית אל השכן הגדול, חסר ההומור והסטרילי לגמרי, גרמניה, המכונה בספר בלעג "הרייך" ("ראדבאניצקה הקמצנית הביאה מהרייך כל מיני חיקויי בשמים זולים ומכרה אותם בשוק עבור עשרה זלוטי", עמ' 157).
כיאה לצעיר שגדל והתחנך בפולין הפוסט-יהודית, דימויי השואה מפרנסים פה ושם את עולם התת מודע של המחבר ("תיזהרי, כי שם יושבת לה על הספסל אוחצ'ה קרימינלית, איומה, מכנים אותה דוקטור מנגלה", עמ' 238; "זנב סוס נעורים תלוי על שטיחון קיר, במקום צמה. זה נראה קצת כמו באושוויץ", עמ' 172). יש בפולין לא מעטים שמכנים את העתון הנפוץ ה"גאזטה ויבורצ'ה", שעורך העיתונאי האגדי אדם מיכניק, "עיתון יהודי" שדואג לאינטרסים של ישראל ושואף לשדוד את אוצרותיה של פולין. באופן סמלי לגמרי גמרי, הספר מסתיים בתגובה של אחת האוחצ'ות לביקורת רעה שקיבל הספר ב"גאזטה ויבורצ'ה", בנימוק שהוא עושה שירות דוב לגייז של פולין. "אם זה היה תלוי בהם", כועסת האוחצ'ה הפולנייה המזדקנת, "הם היו רוצים שבספר הזה לא יהיה כלום, רק באותיות גדולות ?עוד זהב ישראל! עוד זהב לישראל!'".
הקריאה בספר הציפה אותי געגועים לוורשה, שחייתי בה יותר משלוש שנים. בורג סמוי ודק מחבר בין שתי הוורשות - זו האמיתית, החיה, עיר מרכז אירופית נעימה וסימפטית - לבין ורשה המתה שאיננה עוד. סירבתי בעקשנות לגור באזור שהיה פעם הגטו, שתופס היום מחצית ממרכז העיר. אני זוכר את ההלם שאחז בי ברחוב ואליצוב הקטן במרכז העיר, שעומדים בו זה מול זה מול שני בתים, אחד בניין ישן ומתפורר בנוי לבנים אדומות, ובו התגורר משורר הגטו, שלנגל, והאחר - ממש מעבר לכביש - בניין מודרני שנבנה בתקופה הקומוניסטית, ובו חבויה במרתף סאונה פופולרית לגברים בלבד. שתי הוורשות, זו של האבל ושל החורבן, וזו של הדקדנט ושל החיים השוצפים, התנגשו זו בזו על שתי מדרכות מקבילות. דומני שספרו של ויטוקבסקי מתאר בדיוק את נקודת החיבור הסמויה הזו, שהקורא הישראלי אינו מכיר מספיק.
מחמאה מיוחדת מגיעה ללא ספק למתרגם המוכשר עילי הלפרן, שלמד פולנית בכוחות עצמו והצליח להעביר בחיוניות רבה את האנרגיה של הספר לשפה חצופה, שובבית ובוטה במדה חיננית, גדושת זונות, אוחצ'ות, "להקריץ" ושאר ביטויי רחוב. חבל שהערות השוליים החשובות הובאו בסוף הספר, בצורה שמקשה על הקריאה ועל העלעול, ולא בתחתית כל עמוד.
מקור: www.haaretz.co.il (פורסם במוסף "תרבות וספרות" בתאריך 20.03.2009)
| |
